Search
  • עפרה כץ

תכשיטי אבל  (MOURNING JEWELRY)


דוגמאות מוקדמות מאוד של תכשיטים עם מוטיבים מקאבריים אפשר למצוא כבר החל מראשית המאה ה-16 בצורת גולגלות, עצמות מוצלבות ונחשים. מוטיבים אילו שהופיעו בעיקר בטבעות, נועדו למעשה להזכיר את העובדה שאנו בני חלוף ונוכחותינו בעולם הזה הינה זמנית. מאוחר יותר הפכו מוטיבים אלו לשמש כמוטיבים המציינים אבל.

טבעות אבל הפכו להיות פופולריות באנגליה החל משנת 1649 עם הוצאתו להורג של המלך צ'ארלס ה-1. מותו צוין בעיצוב טבעות זיכרון המתארות את המלך עם הכתר שלו וכן חריטה של המילים בלטינית GLORIA (הילה) ו-VANITAS (ריקנות).

בארצות הברית ידוע על טבעות אבל כבר מסוף המאה ה-17 ולמעשה, בתקופה זו טבעות אבל היו פופולריות יותר מטבעות נישואין.

בשנות ה-50 של המאה ה-19, בעקבות מלחמות ברחבי אירופה כמו מלחמת קרים בשנת 1853 בין רוסיה לבנות הברית צרפת, בריטניה והאימפריה האותומנית והמרד ההודי בבריטים בשנת 1857 שהביאו לקורבנות רבים, החלה להתפשט אופנת תכשיטי האבל. אולם, החל משנת 1861 עם מותו של הנסיך אלברט בעלה של המלכה ויקטוריה הפכה אופנת תכשיטי האבל מזוהה עם התקופה הויקטוריאנית. בתקופה זו, הן המלכה והן חצר המלכות לבשו בגדים שחורים וענדו תכשיטי אבל. אלמנות אימצו אופנה זו והחלו לענוד תכשיטי אבל למשך שנתיים.

מעברו השני של האוקינוס, בארצות הברית, פרצה באותה תקופה מלחמת האזרחים וגם שם רבים החלו לענוד תכשיטי אבל. צעירים רבים שהצטרפו למלחמה נהגו להשאיר קווצות שיער על מנת שישלבו אותם בתכשיטי אבל במקרה ויפלו בקרב.

במאות ה- 18-19, תופעה של תמותת תינוקות היתה עובדה קיימת ונפוצה והורים רבים נהגו לענוד תכשיטי אבל ששולב בהם שיער הילד או תמונה של הילד. כמו כן, קשיי החיים ומחלות גרמו לתמותה רבה של בני אדם בגיל צעיר יחסית הן באירופה והן בארצות הברית, ואחת הדרכים להתמודד עם האובדן היתה לציין את זיכרם באמצעות תכשיטי אבל. בני משפחה רצו להשאיר משהו למזכרת מיקירם. התכשיטים ניתנו לבני משפחה וחברים קרובים ובדרך כלל, אם הנפטר היה אדם מבוגר, התשלום עבור התכשיט נעשה מכספי עזבונו של הנפטר.

בתקופה זו, שבה תוחלת החיים היתה קצרה, אנשים השתדלו להתמקד ביופי של החיים ותכשיטי האבל נועדו גם להזכיר את נפלאות החיים וחשיבותם.

תכשיטי אבל שימשו לא רק נשים. גברים השתמשו בווריאציות שונות של תכשיטי אבל כמו מקלות הליכה, סיכות, חפתים, שרשראות לשעוני כיס ופובים ששולבו בהם ג'ט, ג'ט צרפתי, גוטה פרצ'ה (gutta percha) וכן שיער של יקיריהם.

טבעות היו תכשיטי האבל המוקדמים ביותר ונעשו הן מזהב ללא אבנים והן מזהב ששובצו בו אבני חן או פורטרטים מיניאטוריים של הנפטר. בטבעות ניתן בדרך כלל לראות חריטות עם שם הנפטר, תאריך הפטירה או גיל הנפטר.

לעיתים נחקקו בטבעת משפטים כמו "לא אבד לנו אך הלך טרם זמנו", "חייבים לקבל את הדין" ועוד.

טבעות עם ראשי מתים וגולגלות שנקראו בלטינית MEMENTO MORI (זכור כי בן מוות אתה), היו פופולריות בשנים 1600-1700 במיוחד בצורת טבעות באמייל שחור ולבן. הטבעות נעשו לעיתים קרובות על פי צוואת המת עם חריטה בחלק הפנימי של הטבעת. בשני העשורים הראשונים של המאה ה-19 היו הטבעות עדיין הנפוצות ביותר אך סיכות ותליונים החלו להופיע.

תכשיטים נפוצים אחרים במאה ה-19 היו: לוקטים שהוכנסו בהם שיער ואף פורטרטים של הנפטר, קמיאות וצלליות, תליונים שונים וסליידים שנענדו על גבי סרט משי וכן שרשראות שנשאו מוטיבים מקאבריים.

הצבע השחור היה הצבע הפופולרי ביותר בתכשיטי האבל, במיוחד בתקופה הויקטוריאנית, אולם גם לצבעים אחרים היו משמעויות שונות בתכשיטי האבל, כמו למשל: הצבע הלבן רימז על כך שהנפטרת היתה אישה רווקה ומן הראוי להתאבל עליה בשימוש בצבע לבן.

בשנת 1893 פורסם באנגליה ספר העוסק בכללי הנימוס בבית ובחברה ובין השאר מתיחס לכללי הלבוש בתקופת האבל: בשנה הראשונה ניתן ללבוש בגדי צמר שחורים ללא קישוטים ולענוד סיכות ג'ט. במחצית הראשונה של השנה השניה ניתן כבר ללבוש בגדי משי שחורים עם צווארון וחפתים לבנים וכן ניתן לענוד תכשיטי ג'ט. במחצית השניה של השנה השניה ניתן ללבוש בגדים בצבע אפור, לבן וסגול וכן תכשיטי ג'ט, זהב, אוניקס ותכשיטי שיער.

מאוחר יותר בשלב האבל, ניתן היה לשלב עם תכשיטי האבל גם צבעים אחרים כגון תכשיטי קורל. במשפחות האצולה נענדו תכשיטי האבל על ידי משפחה וחברים. המלכה ויקטוריה ענדה את טבעת האבל על מות בעלה כל ימי חייה.

אמייל שחור היה החומר הפופולרי ביותר בקרב מעצבי התכשיטים ליצירת תכשיטי אבל. החומר היה זול ובר השגה למרבית האוכלוסיה.

ג'ט היה החומר הנפוץ ביותר בתקופה הויקטוריאנית ששולב בתכשיטי אבל. בשנים 1820-1830 התגלה באזור העיר וויטבי (WHITBY ) פחם מאובן בצבע שחור שהיה עשוי מרקב של שורשים ששקעו במים והתקשו עם השנים. זהו החומר האיכותי והיקר ביותר לתכשיטי אבל בתקופה הויקטוריאנית ולא רבים יכלו לאפשר לעצמם שימוש בחומר זה. החומר קשה לעיצוב, הוא עדין מאוד ולכן לא נותרו ממנו הרבה תכשיטים. מרבית התכשיטים שמוצאים היום מחומר זה הם תכשיטי קמיאו, סיכות, מחרוזות, חרוזים ועגילים. תכשיטים עשויים וויטבי ג'ט היו נפוצים עד סוף המאה ה-19 .

חומרים זולים יותר היו: זכוכית שחורה וקשה שנקראה ג'ט צרפתי, וולקנייט, אלון מפוחם (oak bog) וכן חומר שנקרא gutta percha שהוא מעין גומי טבעי. חומרים אחרים הם: אוניקס, המטיט ואגת.

תכשיטי הוולקנייט והגוטה פרצ'ה תמיד עוצבו בתוך תבנית בעוד שתכשיטי הג'ט תמיד גולפו. כשמביטים בזכוכית מגדלת בוולקנייט ובגוטה פרצ'ה ניתן לראות יותר פרטים מאשר בחומרים מגולפים כגון ג'ט והם גם דוהים עם השנים במיוחד והופכים לחומים.

אבן נוספת שהשתמשו בה בעיקר במותו של ילד, היתה הפנינה.

חומר פופולרי נוסף לתכשיטי אבל היה שיער ששולב בצמידים, שרשראות, תליונים, עגילים, שרשראות שעון וטבעות.

תכשיטי שיער נעשו באנגליה כבר בשנים 1840-50 על ידי אנשי מקצוע או נשים שהפכו את אומנות תכשיטי השיער לתחביב. השיער לא תמיד היה שיערו של הנפטר. באמצע המאה ה-19 נשלחו לאנגליה 50 טון של שיער שהוזמן ע"י תכשיטנים. על מנת ליצור קשר בין השיער לנפטר, הרבה פעמים ראשי התיבות של שמו נקלעו מהשיער. תכשיטי השיער המשיכו להיות פופולריים עד סוף המאה ה-19 . תהליך תעשיית תכשיטי השיער נעשה הן בבריטניה והן בארצות הברית בטכניקות מגוונות.

לעיתים נהגו ילדים להגיש לאב כמתנה שרשרת לשעון כיס ארוגה בשערה של האם. תכשיטי פנינים יצגו דמעות.

תכשיטי אבל, כמו כל דבר, הושפעו מהאופנה הרווחת באותה תקופה.

באמצע המאה ה-18 הושפעה אופנת טבעות האבל מסגנון הרוקוקו הא-סימטרית עם הגווילים והאמייל. בסוף המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20 היה פופולרי בארצות הברית הסגנון הניאו קלאסי והטבעות הפכו להיות סימטריות יותר ובעלות השפעות גיאומטריות.

פרחים וצמחים היו מוטיבים חשובים בסוף התקופה הויקטוריאנית. המחשבה שגופת הנפטר מזינה את האדמה והצמחים הממשיכים לגדול ולצמוח מעל היתה מאוד מנחמת בתקופה זו.

ציורים של שושנת העמקים (lilly of the valley) היו מאוד אופיניים לתכשיטי אבל כי סימלו את דמעותיה של מריה עם צליבתו של ישו. עצי ערבה בוכיה וכדי אפר היו אף הם תמונות אופיניות לתכשיטי אבל. לעיתים ענפי הערבה הבוכיה היו עשויים משיער המת. גם פרחי אל תשכחיני היו מוטיב מקובל מאוד.

דוגמאות אחרות מקובלות היו הגולגלות וכתובות חקוקות המזכירות לנו את ארעיותם של החיים.

בתחילת המאה העשרים החלו ליצר פחות ופחות תכשיטי אבל. חומרים זולים יותר כמו זכוכית וסוגי פלסטיק ישנים החלו להחליף את אבני הג'ט, האוניקס ושאר החומרים היקרים יותר וערכם של תכשיטים אלה החל לרדת. מטבע הדברים, אנשים החלו להתעייף מאופנת האבל הקודרת ומקוד הלבוש הנוקשה. בית המלוכה באנגליה מאס גם הוא בתקופת האבל הארוכה והכניס שינוי משמעותי בעולם האופנה והתכשיטים וגם בעולם כולו חלו שינוים בתחום האופנה, באופנת התכשיטים ובעיצוב בכלל, ואט אט אופנת תכשיטי האבל החלה להיעלם מהעולם.


82 views